הולדת האייקידו

הולדת האייקידו  Aikido 合気道

 

אייקידו הינה אומנות לחימה ודרך חיים שמקורה ביפן

היא יוסדה ע”י מוריהי אואשיבה סנסי  בתחילת המאה ה 20 כיום מתאמנים באייקידו בכל העולם.

 

בכדי לדעת עוד על אייקידו – לחצו על הלינק הזה

 

מקורות האייקידו

ראשית קצת היסטוריה על עולם אומניות הלחימה:

לפי המסורת, לפני 2500 שנה בערך, חי נזיר בודהיסטי בשם בודהידהרמה (בסינית פוּטידאמוֹ 菩提達摩,  וביפנית: דארוּמַה ダルマ ).

הוא למד אומניות לחימה בהודו בנערותו, ובבגרותו עבר את הרי ההימליה

מהודו אל סין, שם הוא תרגל ואף לימד בודהיזם.
בין השאר מסופר שהוא הצטרף למנזר שאולין ולימד שם את אומניות הלחימה לנזירים.  שאולין הפכה בעקבות כך לבסיס אומניות הלחימה הסיניות.

ישנן אגדות רבות על הבודהידהרמה, – אחת שפגש את קיסר סין, אחרת שעשה מדיטציה במערה למשך 9 שנים רצוף ועוד.

אגדה נוספת מספרת שבעת ששהה במערה בהרי צפון סין, צפה הבודהידהרמה בחיות היער – נמר, אנפה, קוף וחרגול ועוד, הוא למד מהן וחיקה את צורת ההתקפה וההתגוננות שלהן זו מפני זו ומפני בני מינן וכך נולדו “סגנונות” על שם החיות הנפוצות בקונג-פו.

הוא נחשב לאבי הצ’אן בודהיזם הנפוץ הנקרא גם זן בודהיזם.

 

מבחינה היסטורית, יפן תמיד הושפעה מסין.

עד שנת 700 לספירה לערך ספגה התרבות היפנית השפעות רבות כגון בודהיזם ומסורות שונות של אומנויות לחימה, בנוסף הכתב היפני הושפע מהכתב הסיני.

אך, סביר שהיו אומניות לחימה בסין ויפן לפני בואו של הבודהידהרמה  לסין ובואן של ההשפעות הסיניות ליפן.

 

ביפן האומניות התפתחו ל 3 זרמים עיקריים :

זוהי חלוקה גסה, אך נוחה למען הדיון במאמר זה.

 

  1. נינג’יטסו忍術   – אשר פותחה במחוזות איגה וקוגה שביפן.
    לאימון לוחמים לא סדירים, סיירים ומרגלים, המאומנים ביכולות הולכת השולל וההתגנבות. טכניקות המשלב לחימה בידיים ריקות, כלי נשק, תחפושות, הסוואה, בריחה, רפואה, חומרי נפץ, שימוש ברעלים ועוד.
    אלו היו אנשי הדממה, הריגול. קיום מדובר באומנות לחימה מסורתית מכובדת.
  2. קארטה 空手  “היד הריקה” – אשר פותחו באי היפני אוקינוואה.

אומנות לחימה שעוסקת בעיקר בקרב בידיים ריקות.
שנים רבות אומנות זו הייתה אסורה ביפן, אך היו גם זמנים בהם סגנונות קארטה הפכו ללימוד חובה בבתי הספר.

 

  1. אומניות הסמוראי  – הללו הן השיטות והאומניות רבות אשר למדו הסמוראים בכדי להשתפר בלחימה.

 

נרחיב על אומניות הסמוראי

סמוראי -侍 “נושא הכלים”  או “המשרת” הוא הגדרה למעמד האצולה הלוחמת ביפן הפאודלית. זהו רעיון מקביל ל”אביר” של ימי הביניים באירופה.

ביפן הפאודלית הקיסר שלט בכל יפן מתוקף סמכות אלוהית. מתחתיו היו משפחות האדונים הגדולים, הדאמיו, בעלי האדמות הגדולים, על אדמתם ומתחתיהם היו אצילים נוספים וכך הלאה. מתחת לאצולה היו הסוחרים, בעלי המקצוע  ולבסוף האיכרים.
כל אציל כזה הינו סמוראי – הוא נושא הכלים, כלומר כפוף לאדון שלו.

תפקידו של סמוראי הוא לעשות את אשר טוב בעיני אדוניו, כך, החברה היפנית הפאודלית בנויה כפירמידה אשר בראשה הקיסר ובתחתיה האיכרים.
רוב ההיסטוריה של יפן הקיסר עצמו היה שליט בובה  והכוח האמתי היה בידי הדאמיו החזק ביותר שכונה השוגון, הרבה פעמים דאמיו נהפך לשוגון לאחר קרבות רבים.
בנוסף, היו מצבים רבים בהם דאמיו נלחמו זה בזה מסיבות רבות.

סמוראים ללא אדון נקראו “רונין” – מצב זה התרחש כאשר סמוראי גורש ע”י אדונו, או כאשר דאמיו אחד הפסיד לאחר וחלק מהסמוראים שהיו בשרותיו של הדאמיו שהפסיד הפכו לרונין.

רונין היה יכול למצוא שרות עם דאמיו אחר אך חלקם הפכו לשכירי חרב או לשודדים.

 

במאה ה12 היו ניסיונות פלישה כושלים של המונגולים ליפן. המונגולים השתמשו בעיקר בחיילים מסין וקוראיה (אותן הם כבשו משכבר).

אח”כ היו פלישות של יפן לקוריאה.
אך אחרי זה יפן הפכה מבודדת מבחירה והתמקדה בעיקר בעצמה ופחות במתרחש בסביבתה.

כלומר שאצילי יפן הרבו להילחם זה בזה, בשדה הקרב או בדו קרב.

לעיתים, מי שנלחם טוב ושרד נתבקש או ביקש ללמד את האחרים, לרוב את הצעירים יותר.

 


הסמוראים קשרו את אומנויות הלחימה לאמונות הזן בודהיזם, השינטו והקונפוציזם, הם ניסו

להתנהג לפי קוד ה”בודו”武道  budo” “דרך הלוחם” או הבושידו   bushido “”רוח הלוחם” אשר דרש מהסמוראים:

ג’ייושרה.

יו  אומץ.

ג’יןנדיבות.

רי   הוקרה.

מאקוטו  כנות.

מאיו名誉    כבוד.

צ’וגי尽忠   נאמנות.

ג’יסה自制  שליטה עצמית.

 

סנסי先生  Sensei  המורה. פרוש המילה בתרגום ישיר מיפנית הוא “זה שהיה פה קודם”

המעמד ה”מורה” (סנסי ביפנית) קיים בכל התרבויות המסורתיות ומכיל בתוכו את יחסי המורה והתלמיד.
מעמד זה של מורה לאומניות לחימה חבר והשתלב למעמדם של מורים רוחניים / פילוסופיים, נזירים קונפוציוניזם, זן בודהיזם ועוד וכוהני דת השינטו הנפוצים ביפן עד היום.
פעמים רבות הדוג’ו (המקום בו מתאמנים/הולכים בדרך אומנות הלחימה) היה סמוך למקדש או אף חלק ממנו – כפי שנכתב בתחילת המאמר על הבודהידרהירמה ומנזר שאולין הבודהיסטי בסין. אנו רואים זאת גם בדביקות של הסמוראים לקוד ה”בודו”.

תלמידים ראו זאת כזכות וכבוד ללמוד מהסנסי שבחרו ועד היום כבוד הדדי ביחסי מורה ותלמיד הינו חלק מהמסורת של אומניות לחימה.

 

מורים באומניות לחימה לימדו לחימה בידיים ריקות, עם חרב ארוכה וקצרה, עם כידון או נאגינטה (חנית עם להב בקצה), עם חץ וקשת, מעל גבי סוס או בעמידה ועוד, כל אחד לפי ההתמחות וההעדפות שלו, לפי הנחוץ לתלמידיו בשדה הקרב ולפי הנהוג באזור מגוריו.

עם השנים נוצרו “בתי ספר” או “אסכולות” לחימה.

 

במאה ה18 התחוללה “מהפכת מייג’י” – הקיסר מוצוהיטו ריכז את השלטון בידיו

והוציא כוח מידי מעמד הסמוראים. החלה תעשייה  ומודרניזציה ביפן

בין השאר נאסר על הסמוראים לשאת נשק – שהיה סמל הסטטוס של מעמד האצולה.

הקיסר הקים צבא לאומי המתבסס על נשק חם במקום מעמד אצולה לוחם המתבסס על נשק קר.

הפכו אומנויות הלחימה לא רלוונטיות ללחימה, שיפור העצמי. הדגש הושם על שיפור עצמי ולא על הצלחה בשדה הקרב

 

עקב כך הדגש בלימוד אומנויות הלחימה עבר לאומנות ושיפור עצמי יותר מאשר ללחימה.

במקביל התחזק הקשר של אומנויות הלחימה עם הזן בודהיזם

אומניות הלחימה שמרו על המסורת הסמוראית מבחינת קוד התנהגות של מורה ותלמיד, וכן גם מבחינת לבוש, צורת הלימוד, כלי הלימוד ועד.

 

אומנויות הלחימה המשויכות לסמוראים יצרו סגנונות כגון:

Kenjutsu– אומנויות השימוש בחרב.

Kendo – אומנות החרב, אימון בעזרת מקלות במבוק במקום חרב.

Bajutsu – אומנות הרכיבה על סוס.

Yabusame – אומנות הקשת והחץ ברכיבה על סוס.

Battōjutsu – אומנות שליפת החרב.

Iaidō– אומנות שליפת החרב.

Sōjutsu – אומנות השימוש בחנית.

Naginatajutsu – אומנות השימוש בנגינטה – מקל שבקצהו יש חרב קצרה.

Bōjutsu – אומנות השימוש במקל

Jōdō– אומנות השימוש במקל.

Hojōjutsu – אומנות קשירת השבוי/יריב.

Jūkendō – אומנות השימוש בכידון / חרב קצרה.

Sumo – אומנות ההאבקות.

Jujutsu – אומנות לחימה הכוללת שימוש בידיים ריקות, חרב, חנית, מקל ועוד.

 

ישנן עוד אומניות וסגנונות רבים

 

לאחר מלחת העולם השנייה יפן נכנסה תחת שליטה אמריקאית.

חלק מאומניות הלחימה נפתחו אל מערב, חלק מאלו החלו לעשות תחרויות וגם לדרג את התלמידים לפי “חגורות”.

 

גּ’וּ גּ’יטְסוּ 柔術  Jujutsu פותחה במאה ה14 והייתה בעלת זרמים / אסכולות / בתי ספר רבים עד המאה ה19.

ממנה הסתעפו הג’ודו והאייקידו ועוד.

 

טאקדה סוקאקו Takeda Sōkaku 

טאקדה סוקאקו 武田 惣 角  ( 1859 – 1943) מייסד בית ספר לאומנות לחימה

ג’וג’וצו המכונה  Daitō-ryū Aiki-jūjutsu

לכן טאקדה סוקאקו הדגיש את אימון הידיים ריקות , jujuts אלה היו כנראה ‘אושיקי-אוצ’י’, תורתו הסודית של שבט איזו.

זאת, בשילוב עם מיומנויות אחרות שרכש, הוא יצר את  Daitō-ryū Aiki-jūjutsu’

 

או סנסי  Ōsensei

מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבּהָ Morihei Ueshiba 大先生  המכונה או-סֶנסֶי 植芝盛平 המורה הגדול

הינו מייסד האייקידו.

או סנסי  נולד בטנבה שביפן ב -1883 ונפטר ב 1969

בן למשפחת בעלי קרקעות בטנאבה.

בילדותו למד האבקות סומו ושחייה מכיוון שרצה להתחזק.

בגיל צעיר הוא למד במקדש ג’יזדרו, שם למד קונפוציזם, שינגן בודהיזם ושינטו.

בתחילת שנות העשרה הוא למד חשבונאות במכון יושידה. ואח”כ עבד במשרד מס מקומי במשך כמה חודשים. אח”כ עבר לטוקיו לזמן מה.

בין 1903 ל 1907 או סנסי שירת בצבא  והשתתף במלחמת יפן – רוסיה (בה ניצחה יפן)

הוא חזר לטנבה ופתח דוג’ו בביתו.

הוא התנגד לרפורמות מייג’י (תהליך המודרניזציה של יפן)

ב 1920 הוא עבר לגור באיאבה, למרכז כת השינטו מוטו-קיו  Ōmoto-kyō תחת סנסי אוניסאבורו דגוצ’י והחל ללמד שם דאיטו ריו עם טאקדה סוקאקו סנסי.

 

או סנסי למד כמה סוגי אמנויות לחימה במהלך חייו המוקדמים, כולל הצבא ואחרי :

  • האבקות סומו בצעירותו
  • קיטו-ריו ג’וג’וצו מאת סנסי טאקאיסבורו טובארי,
  • שינקג-ריו
  • גוטו-האג’יאו-ריו מאת סנסי מסאקאצ’ו נקאי
  • Tenjin Shin’yu-Ryū jujutsu מאת סנסי Tozawa Tokusaburin
  • ג’ודו מאת סנסי טאקאגי
  • ב 1915 החל ללמוד  Daitō-ryū Aiki-jūjutsuעם סנסי טאקדה סוקאקו.
    הוא בנה דוג’ו בביתו וביקש מסנסי טאקדה סוקאקו ללמד בו כאורח קבוע.
    ב 1922 הפך למורה מוסמך של שיטה זו ונחשב אחד מבכיריה.

 

ב 1926 עבר או סנסי עם משפחתו לטוקיו. הדוג’ו עבר ממקום למקום עם השנים עד שהגיעה ל Aikikai Hombu Dojo.

בין תלמידיו היו פוליטיקאים, בכירי משטרה וצבא ואפילו חברי בית הקיסר.

בנוסף, בעת זו או סנסי הוזמן ללמד באקדמיה הימית הקיסרית היפנית, לימד בבית הספר למרגלים  akano, והיה למורה אורח באקדמיה הצבאית הקיסרית.

בשלב זה או סנסי התחיל לשנות את אומנות הלחימה שלימד מ Daitō-ryū Aiki-jūjutsu

לאייקידו – המעבר היה הדרגתי.

כמה מתלמידיו של או סנסי שלמדו בתקופה  פיתחו אומניות לחימה משלהם, הללו משקפות את ה  Aiki-jūjutsu – קנג’י טומיקי, מייסד יוסייקן בודו וגוזו שיודה (מייסד היושינקן אייקידו.

 

1935 או סנסי עזב את טוקיו והתיישב באיוואמה והקים את דוג’ו איוואמה

Aiki Shuren Dojo “הרוח הגדולה של איקי”.
בתקופה זו הוא לימד אייקידו בכל ביפן, במיוחד באזור קנזאי.

 

1942 בשיאה של מלחמת העולם השנייה או סנסי פיתח את חזון  “רוח השלום הגדולה” :

הבודו לא הובן.  אין זה אמצעי להרוג ולהשמיד אחרים.

אלו המבקשים להתחרות זה בזה טוב יותר עושים טעות איומה.

לרסק, לפגוע, או להרוס הוא הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לעשות.

הדרך האמתית של לוחם היא למנוע שחיטה כזו – זוהי אמנות השלום, כוח האהבה.

 

עד כה אמנות הלחימה שאו סנסי לימד נקראה בדרכים שונות – אושיבה-ריו, אסאהי-ריו ואיקי בודו, אך מעת זו היא נקראה אייקידו.

 

עם הזמן האייקידו שאו סנסי לימד הפך יותר ויותר רך, חשיבותן של הטכניקות ירדה ביחס לחשיבות ה”שליטה על הקי” ( קי = כוח החיים) ובכך חשיבותו של ניצול כוחו של היריב.

האייקידו קיבל נופך רוחני יותר – פחות כאומנות לחימה, ויותר כאומנות שלום, כאימון הגוף והנפש לשיפור הרוח.

 

עם השנים או סנסי הכשיר מספר רב של תלמידים, הרבה מהם הפכו למורים גדולים ואף פיתחו סגנונות משלהם.

כאמור, כתוצאה מהתפתחותה של אומנות הלחימה של או סנסי במהלך חייו

תלמידים אלו נטו ללמד גישות שונות אל / של האייקידו.

לאחר המלחמה, אושיבה והומבו דוג’ו שלחו חלק מתלמידיהם למדינות שונות, וכתוצאה מכך התפשט אייקידו ברחבי העולם.

 

או סנסי העביר את האימון האחרון שלו במרץ 1969, הוא אובחן בסרטן הכבד ומת כחודש לאחר מכן.

כעבור חודשיים מתה גם אשתו – הטסו .

 

בנימה אישית

הייתי רוצה לומר שניתן לראות את החיפוש המתמיד בחייו של או סנסי, רעיון זה מבוטא בשם אומניות הלחימה במילה “דו” הנמצאת ב”אייקידו”  Aikido 合気道
הנמצאת בדוג’ו dojo  道場 הנמצאת ב”בודו”武道  budo ועוד

“דו” פרושו דרך, תהליך ולא מטרה, כלומר שכולנו בדרך, בתהליך ואף אחד מאתנו לא “הגיע” , השאלה היא – איזו דרך בחרנו?

בדרך המסורתית (כללי הבודו), המחפשת הרמוניה להסדיר את היחסים בין בני האדם?

או בדרך של זלזול בצרכיו של האחר או אף פגיעה באחר?

האם אנו שואפים לחפש אחר מקומנו בעולם המורכב והמשתנה?
או שאנו מחקים את האחר? או אף מחקים את החלק השטחי, החיצוני שהבנו מהאחר?

 

המורה נמרוד נהרדעא

מטפל ומורה וותיק ברפואה סינית.

לומד אייקידו משנת 2005

לומד אומניות לחימה שונות מעל 30 שנה

חבר בארגון האייקידו הבינלאומי ISTA

תלמיד של סנסי ליתי פרי, היא תלמידתו של סנסי מיכל לוי, תלמידו של אלן פראז’ שיהאן.

 

הערה

המאמר נכתב ע”י סנסי נמרוד נהרדעא בינואר 2019

הוא נכתב מנקודת ראותו בלבד.

הכתוב במאמר אינו קבוע, אינו אמת יצוקה ובלתי משתנה.

הרי הנתון היחידי שקבוע בעולם הוא שינוי, וזה כולל בהכרח גם את נקודת ראותו של כל אדם.

 

השאר תגובה