המבחן של הדוג’ו

מחשבות אלו, אני כותב ומשתף כתלמיד :

דוג’ו אינו רק חדר עם המזרנים.

דוג’ו אינו רק המורה.

דוג’ו אינו רק מקום למפגש חברתי.
דוג’ו אינו רק מסורת יפנית והיופי האסתטי של הקאמיזה  kamiza 上座.

הוא כל אלו ועוד.

dojo  道場 הוא “המקום בו מתורגלת הדרך” ובכך קרוב יותר למקום תפילה מאשר לחדר כושר או מועדון תרבות.

איך אנו יודעים שהגענו לדוג’ו “טוב”?

מהו המבחן לפיו נמדוד את איכות הדוג’ו?

דוג’ו נמדד בכבוד, נימוס והתחשבות -בהתנהגות המורה לתלמידים/ת והתנהגות התלמידים/ת אל המורה ואף יותר חשוב – בהתנהגות התלמידים אחד/ת לשני/ה,

בעת השיעור וגם אחריו או לפניו.

כאשר תלמיד/ה מגיע לדוג’ו, לפני האימון, האם הוא מעיר על הניקיון או שואל איפה המטאטא?

כאשר מגיע תלמיד/ה חדש, האם הוותיקים מנסים ללמד את החדש/ה את כל התורה בבת אחת או שנותנים למורה להעביר את השיעור ולתלמיד החדש ללמוד בקצב שלו?

כאשר מגיע תלמיד/ה חדש, האם הוותיקים מפילים אותו למרות שהוא עדיין לא יודע ליפול בצורה בטוחה?

כאשר תלמיד לא מצליח לבצע את הטכניקה שהראתה המורה, האם הוא משמש בעוד כוח פיזי בכדי להצליח?

דוג’ו נמדד בהתנהגות התלמידים/ת כשהמורה לא בדוג’ו (למשל עקב נסיעה וכו’ )

מי מעביר את השיעורים?

האם המחליף/ה הזמני של המורה נשמר  ללכת בדרך ( do 道) של המורה?

האם התלמידים באים לשיעורים למרות שיש מחליף זמני למורה?
איך הם מתנהגים בשיעור שכזה?

לפי המורה שלי

הדוג’ו הוא מקום ספוג מסורת ו”דרך”, הוא מורכב מכל האנשים שלמדו ולימדו בו כל השנים.
בכך הדוג’ו גדול מאדם כזה או אחר, הוא המאפשר לכל בני האדם בו ללכת ולחפש בדרך.
הוא מעיין מטרה מופשטת שניתן ללכת אילה בדרך, בחיפוש, ברצון לשיפור עצמי.

דוג’ו אשר הולך בדרך זו, קורא אליו (או משמר אצלו) את הידע הקדמון הנרכש לאורך הדורות ע”י המורים הגדולים מהעבר*.

הקידה שאני עושים בכניסה לדוגו’ מסמלת את הנכונות שלנו ללמוד, את הנכונות שלנו ללכת ב”דרך” הזו אשר נלמדת בדוג’ו זה.

אם אייקידו אינו רק אומנות לחימה, ליתר דיוק אם אייקידו משתמש באומנות הלחימה בכדי ללמד אותנו “משהו” על עצמנו – אז המקום הראשון שה”משהו” הזה אמור להתבטא הוא בדוג’ו עצמו.

אבל דוג’ו יחשב יותר מ”טוב” כאשר תלמידיו יתנהגו כך גם מחוץ לדלתות הדוג’ו.

על שנאמר “דרך ארץ”.

*בתרבות היפנית ישנו מושג הנקרא “קמאי” (הרוחות), ה”האבות המנוחים”
הללו מסמלים דברים רבים, אך במקרה זה ההתייחסות היא לידע הקדום, הנרכש לאורך השנים ועובר בין מורה לתלמיד/ה, סמפאי לקוהאי וכל הלאה.